החלטה בתיק ב"ש 4210/08

1.         זוהי בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי ס' 402(ב) בצירוף ס' 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, פגשו המשיבים, ביום 11.2.08, באקראי, במתלונן, עת הלך בגן העצמאות בירושלים. אחד המשיבים פנה אל המתלונן בהצעה בעלת אופי מיני, אולם המתלונן המשיך בדרכו. המתלונן נשאל האם הוא יהודי או ערבי, ומשהשיב שהוא יהודי, התנפלו עליו שלושת המשיבים, גררו אותו אל בין השיחים והכו אותו עד שנפל. לאחר שנפל, המשיכו והכוהו באגרופים. המשיבים דרשו מן המתלונן את כספו ואת מכשיר הטלפון הנייד שלו, וזה השיבם כי אין ברשותו דבר. המתלונן זעק לעזרה, ומשלא עלה בידי המשיבים להשתיקו, כיסו את פניו בכובע חולצתו כדי להשתיק את צעקותיו. המשיבים חדלו ממעשיהם רק לאחר שאיש משטרה הגיע למקום. כתוצאה מן המעשים נגרמו למתלונן שפשופים ושריטות בגבו ונפיחות בפניו.

2.         עם הגשת כתב האישום, עתרה המבקשת למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם.

בישיבה שנתקיימה ביום 22.2.08, הסכימו ב"כ המשיבים 1 ו-2 כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למרשיהם וכי קיימת עילה למעצרם. עוד ביקשו כי ייערך תסקיר מעצר לצורך בחינת היתכנותה של חלופת מעצר. ב"כ המשיב 3 הצטרף אף הוא לבקשה לעריכת תסקיר מעצר, תוך שהוא שומר על זכותו לטעון להעדרן של ראיות לכאורה שעוצמתן מספקת לצורך מעצרו של המשיב מס' 3.

עם קבלת תסקירי המעצר, ולאור המלצתו השלילית של שירות המבחן, הסכים המשיב מס' 2 למעצרו עד לתום ההליכים. החלטה זו עניינה, אפוא, במשיבים מס' 1 ו-3.

3.         המשיב מס' 3 טוען, כאמור, להעדרן של ראיות לכאורה. אסקור אפוא את הראיות שברשות המבקשת:

על פי הודעתו של המתלונןמיום 11.2.08, בעת שהלך לכיוון נחלת שבעה דרך גן העצמאות, ניגשו אליו בחור עם מעיל כחול-לבן שתפס אותו, ובחור נוסף שהאיר עם פנס כחול. "הם" גררו אותו לשיחים, ואז בעל המעיל הכחול נתן לו מכה בעורפו, והוא נפל על הארץ. המתלונן שאל את תוקפיו לרצונם, והם השיבו לו: "כסף ופלאפון". המתלונן אמר להם שאין לו דבר והם המשיכו להכותו. המתלונן החל לצעוק, ותוקפיו "קיפלו" אותו ושמו לו את הקפושון על הראש על מנת למנוע את צעקותיו. המתלונן הוכה בפניו, בראשו ובגבו. לאחר כ- 30 שניות הגיע שוטר שהאיר בפנס, נשמעה צעקה: "מי זה שם", וכולם ברחו. המתלונן מסר כי יוכל לזהות את תוקפיו. משנשאל "כמה הם היו?", השיב "שלושה". משנשאל אם שלושתם הכו אותו, השיב: "שניים בטוח, זה עם המעיל כחול לבן וזה שלבש שחור". כשנשאל אם מישהו מהם ניסה לגונן עליו או להפריד, השיב בשלילה, "היה אחד שנשאר... כ-10 מטר מאחורה בהתחלה כשנשאלתי אם אני ערבי". בהודעתו מיום 18.2.08 מסר המתלונן כי אחד הבחורים, ככל הנראה בעל המעיל כחול-לבן, תקף אותו והפיל אותו על הרצפה, "ואז הגיעו השניים הנוספים ותקפו אותי".

המשיב מס' 3,בהודעתו מיום 11.2.08, טען כי לא היה שותף למעשים. לטענתו, פגש את המשיבים 1 ו-2 בכיכר ציון וישב עמם בגן העצמאות. בשעה 20:00 לערך הלך לקנות אוכל והשניים האחרים נשארו במקום. כשחזר לגן, בשעה 20:45 לערך, לחפשם, שמע קריאות "הצילו, הצילו", וראה את המשיבים 1-2, על המתלונן. המשיב 3 רצה "לפזר אותם" ופתאום הגיע שוטר והוא ברח מן המקום. המשיב הוסיף וסיפר כי ראה כי המשיבים 1-2 שמו את "הג'קט" שלבש המתלונן על ראשו ואף שמע אותם דורשים את כספו. המשיב  3 סיפר עוד כי המשיבים 1-2 הציעו לו "שנתפוס איזה הומו...וניתן לו מכות וניקח את הדברים שלו", אולם הוא לא רצה בכך. בעת האירוע לבש המשיב 3 מעיל שחור בלי כובע ומכנסי ג'ינס כחולים.

בהודעתו מיום 12.2.08, חזר המשיב 3 על גרסתו האמורה. יחד עם זאת, אישר כי נכח בעת המפגש הראשוני עם המתלונן. עוד הוסיף כי "שם את ידו" על הבחור (המתלונן) כשהשוטר הגיע. משנשאל מדוע שם את ידו על הבחור השיב כי רצה להפריד ביניהם. כשהגיע השוטר, ברח אף הוא בשל חששו "שיקבל את התיק על עצמו".

השוטר אלי ערדהגיע לגן העצמאות בעקבות הודעה על שלושה בני מיעוטים חשודים המסתובבים בגן. על פי גרסת המודיע, עמו נפגש, ראה שלושה בני מיעוטים אשר פנו ליהודי וניסו לדחוף אותו לשיחים. השלושה תוארו כלובשים קפושון כחול עם שרוולים בהירים, השני- מעיל שחור, והשלישי - קפושון כהה אפור או שחור. ערד ביצע סריקה רגלית בגן, עד ששמע אנקות. ערד האיר את המקום בפנס, וראה שלושה בני מיעוטים מכים באגרופיהם יהודי השרוע על הארץ. ערד צעק להם לעצור והאיר בפנסו, והשלושה נמלטו. לאחר מרדף נעצרו השלושה.

גם בדו"ח הפעולה שערך ערד לאחר האירוע תיאר את המתלונן כשהוא שרוע ומקופל בין השיחים ואת השלושה רוכנים מעליו ומכים אותו.

המשיב מס' 1,בהודעתו מיום 16.2.08, מסר כי שלושת המשיבים הכו את המתלונן, לאחר שהמתלונן חשב שהוא הומו, וזה עצבן אותו.

4.         כידוע, בבחינת ראיות המוצגות לצורך הליך של מעצר עד תום ההליכים, במובחן  מראיות המוגשות במשפט לצורך קביעת חפותו או אשמתו של הנאשם, יש לבחון את השאלה האם קיים סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקיימות נגד הנאשם, לאחר שעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להוכיח את אשמתו. בשלב זה של הדיון, בו לא ניתן להעריך את מהימנות העדויות, יש להעריך את משקלו הראייתי של חומר החקירה בעזרת מבחנים של הסתברות, הגיון, ושכל ישר (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 10.4.05).

לאחר עיון בראיות שהוצגו, הנני סבורה כי יש באלה את אותו פוטנציאל ראייתי הדרוש לשם הוכחת אשמתו של המשיב 3 בעבירה המיוחסת לו. לעניין השתתפותו של המשיב 3 באירוע,  די, למעשה, בעדויותיהם של המשיב 1 ושל השוטר אלי ערד לפיהן הכה המשיב 3, יחד עם האחרים, את המתלונן.

5.         קיימת, אם כן, תשתית ראייתית שעוצמתה מספקת לצורך מעצרו של המשיב 3 עד לתום ההליכים נגדו. באשר לעילת המעצר, זו עולה מהוראת ס' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996, המקימה חזקה בדבר מסוכנותו של המשיב. מדובר בעבירה שבוצעה באלימות חמורה, ובחבורה, ומעידה על פי טיבה על מסוכנות המשיב.

6.         המשיבים 1 ו-3 מבקשים לשחררם לחלופת מעצר.

המשיב 1 בן 19, רווק ובעל עבר נקי. נגד המשיב תלוי ועומד כתב אישום המייחס לו החזקת סכין למטרה לא כשרה. בתסקיר המעצר תואר המשיב 1 כבעל דפוסי חשיבה והתנהגות בעייתיים ופורצי גבולות, גבולות המותר והאסור מטושטשים אצלו, ודפוסי התנהגותו אימפולסיביים. למשיב קושי בדחיית סיפוקים ויכולת מצומצמת לריסון ולשליטה עצמית.

המשיב 1 ביקש להשתחרר לחלופת מעצר הכוללת מעצר בית בבית אחיו בבית חנינא, בפיקוח אחיו ואמו. האם והאח הביעו בפני שירות המבחן את ספקותיהם ביחס ליכולתם לפקח על המשיב. האח מסר כי ביתו קטן וכי יתקשה לקבל את המשיב לתקופה ארוכה. האם והאח הוסיפו ומסרו כי יתקשו לפקח על המשיב הפועל לאורך השנים באופן בעייתי ואיננו מקבל את סמכותם.

שירות המבחן התרשם כי השניים אינם יכולים להעמיד גבולות למשיב ולפקח עליו בתנאים של מעצר בית, ולפיכך מצא כי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.